Search
  • עמרי אורן

איך להאט את הזמן


נתקלתי השבוע ברעיון מעניין שקשור בתפיסת הזמן שלנו. סטיב היינס, בהרצאה בכנס על עבודה עם טראומה, ציטט את חוקר המוח באד קרג, שטוען שתפיסת הזמן הסובייקטיבית שלנו מושפעת מתפיסת העצמי שלנו בגוף. ככל שאנחנו מודעים יותר לחוויה החושית/רגשית/סביבתית ברגע הנוכחי, כך יש לנו יותר “סנאפ-שוטים” או “פריימים” של “זה אני, ברגע הזה”. ולכן כמו בסרט שצולם בהילוך איטי (=הרבה פריימים בשנייה), כאשר אנחנו מודעים לרגע הנוכחי בתדירות גבוהה, נחווה את הזמן כאילו הוא חולף לאט יותר. זה מושפע גם מכמות הגירויים שנחווים, למשל קפיצה ממטוס תטמון בחובה גירויים בכמות גבוהה כל כך, שהזמן יחווה לנו כאילו הוא כמעט עומד מלכת.

התיאוריה הזו מסתדרת עם החוויה שלי שהזמן “בורח” לי, כאשר אני טרוד במחשבות כל היום, וחווה ניתוק מעצמי ומהנוכחות שלי בגוף. בימים כאלה, אין הרבה רגעים שבהם אני מודע למי שאני, בגוף שלי, בחלל שבו אני נמצא כרגע, בעשייה מחוברת. והם חולפים ביעף.

ומצד שני, ישנה גם חוויה הפוכה: נסיעה משעממת בכביש יכולה להרגיש כאילו לוקחת המון זמן, לעומת צפייה בסדרה או בפיד בפייסבוק, שמלאות בפרטים קוגניטיביים ורגשיים אינסופיים והשעות חולפות כלא היו לאורך הבינג’ או הגלילה. אולי הנקודה המעניינת היא שבאמת בשתי הדוגמאות האלה, אין חיבור לחוויה של העצמי בגוף, אלא בהייה מנותקת שוב. טוב, אז אולי זה כן מסתדר :-)

בקיצור, מיינדפולנס שוב ושוב קורצת לאדם המודרני כתרגול שכדאי להשקיע בו זמן.

ואם נלך על קו המחשבה שהבאתי כאן, אולי אפשר אפילו להרוויח מזה זמן. שלא לדבר על איכות.

איך זה אצלכם? נסו עכשיו (או במהלך היום) לכמה שניות לנשום ולספור את הנשימות, או להרגיש את הגוף ולהביט על החלל בו אתם נמצאים ולהגיד לעצמכם “זה אני”, “זה אני” במשך כמה שניות, ולראות איך תפיסת הזמן מושפעת מזה. אני אשמח לשמוע מה חוויתם.


18 views0 comments