Search
  • עמרי אורן

אני כל כך כועס!!!


"נשים הן כלבות מניפולטיביות! שקרניות! אגואיסטיות, נצלניות, כפויות טובה! תחמניות! אני שונא אותן! כולן! מגיע להן לסבול! לדפוק אותן, לזיין אותן, להכאיב להן! לשבור להן את הצורה! להראות להן שהן אפס!"


אני מקשיב לו, שומע את הכעס העצום, את השנאה, את הכאב. אנחנו מדברים כבר תקופה ומעולם לא שמעתי אותו מתבטא ככה. קול פגוע, עתיק, שנראה שהוחזק בבטן שנים רבות ואף פעם לא קיבל ביטוי בעולם החיצוני. הוא גבר נעים, שקט, ביישן, עדין. יש לו בת זוג שהוא אוהב, מעולם לא היה אלים כלפי אף אחד. מאיפה הגיע הנאום הזה פתאום?


אני נותן לו מבט מכיל, נותן מקום לא שיפוטי לזעם שמתפרץ ממנו. לפתע משהו משתנה בו והוא מתחיל לבכות. הוא מתרכך ומספר שנזכר בבנות הזוג שהיו לו לאורך השנים, וראה איך אף אחת מהן לא עונה על התיאור השטני הנ"ל, שהן דווקא היו תמיד אוהבות, מפרגנות, מתקשרות, הוגנות, אמיתיות.


אנחנו חוזרים אחורה והוא נזכר בתחושה שהוא דחוי, שהבנות בתיכון ובצבא אף פעם לא רצו אותו, והוא לא ידע איך לגשת, איך לבטא את הרצון שלו לצאת איתן. תחושה שהוא לא שווה, לא נחשק, לא ראוי, לא גבר. תחושה שמלווה אותו עד היום.


"פתאום קלטתי למה אני מכור לפורנו", הוא אומר לי. "זה ערוץ ביטוי לכעס הזה שיש בי כל השנים על התחושה שלא רצו אותי, שאני לא גברי, שאין מקום לרצון שלי. עכשיו כשאני חושב על זה, זה אפילו לא הנשים עצמן, זו התחושה שלי שאני לא ראוי, חסר כוח, חסר שליטה. זה הרגיש כאילו שהן עשו לי עוול, אבל העוול היחיד היה שאני לא הרשיתי לעצמי להגיד להן שאני בעניין שלהן, לבטא את הרצון שלי במין, באהבה, באישור, בחיבור. הרגשתי שהרצון שלי לא לגיטימי. וגם, שלכעס שלי (שהתפתח מכך שעצרתי הכל בפנים) אין מקום."


הוא מספר על כך שמעולם לא הרשה לעצמו לכעוס. כבר מגיל צעיר היה "ילד טוב", מנומס, בוגר. ככה הוא זכה לאהבה בבית. כשגדל, אף פעם לא ביטא כעס ישירות מול בנות זוג, אלא נמנע מקונפליקט, ובמקום זאת תרגם את הכעס להלקאה עצמית, ולהתנהגות פאסיב-אגרסיב עם בנות הזוג. רק לאחרונה התחיל ללמוד שזה בסדר לכעוס ולבטא את הצרכים והגבולות שלו.


אני מזמין אותו לעצום עיניים ולהרגיש את התחושות בגוף. לקחת "ביס קטן" מהכעס, אותו כעס שכל כך איים עליו כל השנים, שחשב שיפרק אותו אם רק ירשה לעצמו להרגיש אותו. אני דואג "למשאב" אותו - להחזיר אותו לתחושות בטוחות ונעימות ברגע שזה מתחיל להיות אינטנסיבי עבורו. הוא משתף שבהתחלה חשב שלא יוכל לקחת רק ביס קטן, ושזה יציף אותו, אבל כשהצליח הרגיש שמשהו נרגע בו והתנקה. הוא יודע שיש עוד הרבה "ביסים" לעבור, אבל כבר עכשיו הוא מרגיש חלק מהחיות שלו חוזרת אליו. והשנאה הזו שהרגיש בתחילת הפגישה כבר בכלל לא נמצאת בחדר, הכאב קיבל מקום והכעס כבר לא צובע את חווית המציאות שלו.


כשאנחנו נותנים מקום וביטוי לרגשות שלנו בסביבה בטוחה, באופן חומל ומכיל, כאבים וסיבוכים פנימיים שלנו מתחילים להרגע ואנחנו הופכים מחוברים ואוהבים יותר לעצמנו ולעולם.



(נכתב בהשראת מקרה אמיתי ובאישור)

18 views0 comments