Search
  • עמרי אורן

האיש שלא היה שם


כמו סוגי אלחוש נוספים (אלכוהול, גלילה בפייסבוק, בהייה בטלויזיה ועוד), גם הצפייה בפורנו משמשת רבים מאיתנו לניתוק ממתחי היום יום, רגיעה או ניקוי ראש. עבור חלקנו, יש לאלחוש הזה פונקציה קצת יותר בעייתית, והיא הימנעות עקבית מחוויה ישירה של רגשות מסוימים ומהתמודדות איתם. למשל, אם קשה לי לשאת את החשש שאני לא מספיק טוב בעבודה, או את הכאב על כך שאני לא מממש את עצמי, או את הייאוש מהשיח הפוליטי האלים והציני במדינה, או את כאב הדחייה ממישהי שניסיתי להתחיל איתה (גם אם זו בת הזוג שלי), יכול להיות שאמצא את עצמי פונה לאלחוש שלי, כדי שלא לחוות את הרגשות הקשורים לנושאים הנ"ל. אני מכניס את עצמי לעולם מנטלי אחר, שבו הבעיות האלה לא קיימות, ואני לא צריך לשאת את הכאב הכרוך בהן. לרוב, התוצאה תהיה שאני גם לא אתמודד איתן בצורה בונה במציאות, מה שמן הסתם רק יגדיל את הכאב הפוטנציאלי הכרוך בהן בעתיד, במעגל זדוני, שעלול לעיתים להוביל להתמכרות למאלחש ולצריכה מוגברת ובלתי נשלטת.


אני טוען שלפורנו יש אפקט נוסף, בעייתי לא פחות: צפייה תדירה בפורנו עלולה לטשטש את חווית העצמי, עד כדי חווית קיום מרחף ומנותק ביומיום. אתה מרגיש כאילו שאתה לא קיים. זה מתחיל כאמור כבר בהוצאת עצמך מהמשוואה של מה שהטריד אותך במציאות חייך, כלומר אתה מאוים מההתמודדות אז אתה בוחר פשוט לא להיות שם. אבל זה מחמיר כאשר אתה נשאב לתוך עולם פורנוגרפי שבו אתה צופה פסיבי, ואין שום משמעות למי שאתה באמת, לאדם שאתה. ברוב הסצנות המקובלות בז'אנר, לדמויות אין קיום אנושי מעבר להיותן גוף המשמש למשתמש כתשמיש. למעשה, אם אתה גבר וסטרייט, רוב הסיכויים שתצפה בסצנות בהן לא קיים אף גבר (אישה או כמה נשים בלבד) ואתה, הצופה, מעין רוח רפאים שמרחפת בעולמן. או שתצפה בסצנות בהן יש גבר, שמהותו היחידה היא כלי עבודה, שמשמש את עשיית המעשה לנשים, הרבה פעמים בלי שיראו אפילו את פניו. אם לנשים בסצנות הפורנו יש אופי קלוש או בלתי קיים, לגברים אין אפילו קיום, מעבר לתפקידם ככוח משפיל או מכני או מציצני, ובטח לא אנושיות או רגשות. וכאשר אתה צופה בתכנים כאלה ומזדהה איתם במשך שעות על גבי שעות, כתחליף להתמודדות רגשית, אני טוען שאתה חווה את עצמך פחות ופחות כאדם עם עצמי משמעותי ושריר, ויותר כמעין זומבי נוכח-נפקד בחייך. (חוויה מוכרת?)


אולי כדאי להזכיר בהקשר הזה שלאנשים עם רקע של טראומה, PTSD וכו', יש נטייה לפתח אסטרטגיות התמודדות עם הכאב הנפשי הרב, של התנתקות רגשית ואלחוש. ספציפית, קיימת תופעה שנקראת דה-פרסונליזציה (סוג של דיסוציאציה), שבה האדם מרגיש שהוא מנותק מעצמו ומגופו. זה יכול להחוות כאילו האדם צופה בעצמו ובחייו כמו היו סרט. ולפעמים יש תחושה שאתה פשוט לא קיים. (תחושה שלעיתים מתגברת כאשר אתה לא נמצא באינטראקציה עם אנשים אחרים).


לאחרונה העמקתי בגישה טיפולית יפהפיה שנקראת R-CS, ומגיעה מהעולם של גישת "האקומי". ראשי התיבות הם ReCreation of the Self, כלומר יצירת העצמי מחדש. הרעיון הוא שהמטפל עוזר ללקוח להתחבר לתחושת העצמי הרחב שלו, להיזכר מי הוא באמת, בעומק. רובנו חיים במעבר מתמיד בין כל מיני "עצמיים מפוצלים". למשל אם חבר אמר משהו שמאוד העליב אותי, אני אראה את המציאות באור מאוד מסוים, ואזכור רק זכרונות מסוימים לגבי החבר, לגבי הקשר שלנו, לגבי הערך העצמי שלי, ואגיב בדרך מסוימת ודי אוטומטית. העלבון עורר בי מנגנונים שסביר שפיתחתי בגיל צעיר, של איך להתגונן מפגיעה באגו שלי, וקשה לי לראות את התמונה במלואה, ולבחור בעצמי איך לפרש את דבריו ולהגיב באופן מיטבי שיועיל לשנינו ולקשר בינינו. ב-R-CS, אנחנו מתאמנים על לחזור ממצב מפוצל, למצב המחובר שלנו. מה שנקרא אצלנו, "העצמי האורגני". במצב הזה, יש לנו ראייה רחבה של עצמנו ושל הסיטואציה, וחופש בחירה. החוויה של העצמי האורגני היא דבר מענג בצורה מפתיעה (כמעט פסיכדלית, לפי השמועה...) והרבה מאיתנו בזמן הלימודים של השיטה זרחנו מאושר כשהכרנו את הדבר הזה, ושאלנו את עצמנו, "למה אנחנו לא ככה כל הזמן?".


בימים האחרונים, אחרי תקופה ארוכה שחוויתי ניתוק מסוים מעצמי, התחלתי להזכיר לעצמי שוב ושוב משפטים בסגנון "אני מישהו שעכשיו מצחצח שיניים", "אני מישהו שעכשיו רוקד ושמח", "אני מישהו שיש לו משפחה אוהבת", והתחלתי לשחזר את התחושה הזו שאני מי שאני, ואני קיים כאן על הכדור, בגוף הזה, ברגע הזה. שלשום, כשהייתי "מישהו שקצת מצונן", שכבתי בסלון ושמתי מוסיקה קלאסית שסבא שלי הקליט לי על קסטה כשהייתי ילד, ופתאום הגיעה רכבת של מאות זכרונות מכל שנות חיי, זכרונות שלא היו נגישים לי כמעט עד עכשיו, במין בוסט של היזכרות במי שאני. ואני חייב להגיד לכם, אני ממש מרוצה ממי שפגשתי מחדש, ממי שאני.


היי עולם 😄

14 views0 comments