מכירים את זה שאתם רוצים לקבל החלטה לגבי משהו, ואתם נשאבים לתוך מערבולת של מחשבות ושיקולים והתלבטויות וטיעוני נגד, וזויות הסתכלות, והוכחות צולבות, וסימולציות מה אם, ורשימות פרו וקון, וחפירות עצמיות וחפירות לאנשים אחרים? ואתם מתחילים להיות בתסכול ומועקה והרגשה של תקיעות ומצוקה ומוציאים המון אנרגיה על בעצם לא להחליט?
אז מה שקלטתי לאחרונה הוא שהחיים קורים מחוץ לראש. ובזמן שאני למשל מתלבט אם להביא ילדים לעולם או לחזור למשרה חלקית בהייטק או לעבור דירה או לטוס לטייל, החודשים עוברים והצ'קים של שכר הדירה נפרעים והחורף הופך לקיץ ואני עדיין בתוך הראש, מתלבט. ומזדקן. ולא רואה את החברה שלי במלוא זוהרה, ולא מקדיש זמן למוסיקה שאני אוהב, ולא מספיק לדבר עם המשפחה שלי כמעט, ולא כותב פוסטים שיזמינו מטופלים, ומנסה לפתור את החיים, במקום להיות בהם.
ואתמול, בשיעור מחול קונטקט, ישבנו במעגל גדול, שמי שרוצה נכנס לתוכו לרקוד עם עוד אנשים מול שאר הכיתה, ואני ישבתי ונתקעתי ולא העזתי להיכנס ולרקוד, וסער שם את השיר האחרון ואמר שזו הזמנה למי שעוד לא העז להיכנס פנימה, ונזכרתי שאמרו לנו להקשיב לאנרגיה של המעגל ולאנרגיה של הגוף, ושהן ימשכו אותנו פנימה ברגע הנכון. והצלחתי לרגע לצאת מהראש ומההתלבטויות אם זה נכון לי להיכנס או לא והאם להכריח את עצמי ואיך אני מרגיש, והרגשתי פתאום בבטן את האנרגיה מושכת אותי פנימה, ומצאתי את עצמי צועד בצעדי חתול לתוך המעגל, מצטרף לחברים שרוקדים בפנים ומתמסר בעיניים עצומות לריקוד המשותף שלנו, לריחוף המעורסל, לנענוע הממוסטל, לחיבור ולתנועה ולביחד. ושכחתי את כל המעגל שמסביב, ונתתי לעצמי לתת לעצמי להיות. ולקהל להנות מהקיום שלי, מחוץ לראש.
コメント