Search
  • עמרי אורן

מי הזיז את הדופמין שלי?


פעם חבר ביקש ממני עזרה למצוא שם לפרויקט. זה היה לפני שהקמתי את "ויקרא - שמות לדברים" ומה שהניע אותי היה אותה התלהבות שובבה מלהמציא שמות שיש לי גם היום.

אבל מה שעוד הניע אותי היה הצורך לקבל מהחבר הזה התלהבות או לפחות הכרה במאמצים שלי ובשנינות שלי. אולי זה שחזור של משהו מהילדות, או פשוט מנגנון אנושי, אבל אני מקבל זריקה של דופמין למוח כשנותנים לי הכרה ומילה טובה והתלהבות מהשמות שאני יוצר.

בפעם ההיא, אחרי שעפתי על עצמי ושלחתי לו איזה 40 רעיונות לשמות, חלקם ממש טובים, החבר הזה כתב לי משהו כמו "האמת שלא כל כך התחברתי. אולי כיוון אחר". ואני נשתלתי. לא יכולתי להמשיך. ישבתי במשך כמה ימים וחיכיתי שהוא יוסיף איזו "תודה" על המאמץ שלי, או יתפעל מזה שהצלחתי להעלות כל כך הרבה רעיונות, או שאולי ייתן להם עוד צ'אנס, יגיד לפחות על אחד מהם שאולי הוא כן נחמד גם אם הוא לא מתאים עבורו.

זה השפיע עלי עד כדי כך שהיה לי קשה לדבר איתו אחר כך. ובכל פעם שנתקלתי בשם שלו בפייסבוק עלתה בי מין חמיצות של עניין לא סגור. והייתי כעוס אבל החזקתי את זה בבטן ולא פתחתי את זה מולו. אבל אז פתאום הבנתי שגם אם לי יש צורך במילה טובה, זה לא אומר שהוא זה שצריך למלא לי את הצורך הזה. ושזה לא הוגן לצפות ממנו לעשות את זה. ובייחוד אם זה לא מדובר. והבנתי מה אני צריך לעשות במקרים כאלה: למצוא דרך אחרת למלא את הצורך!

לפעמים אני מבקש משחף זוגתי להסתכל על שמות ולתת לי פידבק מחזק. אבל הפעם עשיתי משהו אחר: ישבתי שוב עם הרשימה שכתבתי לחבר, הסתכלתי על השמות, ואמרתי לעצמי בחדווה, "הממ... זה שם מעולה! והנה עוד רעיון חמוד! וואלה, מרשים שאני מצליח להעלות כל כך הרבה רעיונות יפים בזמן כזה קצר! יפה!". והרגשתי איך הצורך שלי בהכרה ובחגיגה ובמילה טובה מתמלא, ואיך הבטן שהיתה מלאה על החבר הזה משתקטת ומתרוקנת מהכעס, ואני שוב יכול לראות אותו בעין טובה. ועכשיו, אחרי שדאגתי לעצמי, יכולתי להגיע נקי יותר לאינטראקציה איתו ולהרגיש שאני פחות תלוי ועם יותר מובחנות בריאה.

ופתאום, כשקראתי מחדש את מה שכתב לי אז, ראיתי שבעצם אני קצת פספסתי את הכוונה שלו בכלל, והיתה שם תקשורת בעייתית גם מכיווני, שלא יכולתי לראות כל עוד נתקעתי על הצורך שלי שלא התמלא.

25 views0 comments

Recent Posts

See All