שלום בזמן מלחמה

בימים ארוכים של קפיצה בין מסך חדשות למיסוך רשתות, קשה לחזור לנוכחות שקטה. הרגשות הולכים אחרי המחשבות שרצות בשיירה שעוברת מתסריט לתסריט. והכלבים נובחים, אולי כי כמו אצלנו מתחת לבית עובר חזיר.

אבל בעומק ליבנו יש משהו שיודע, שהיה כאן כבר פעם, שזוכר שהכל כתוב, או נכתב בזמן אמת, שאם טיל ייפול הוא ייפול, ושאם הכנו את המרחב המוגן, לא יעזור לנו עכשיו גם לדאוג.

הסיכוי לפגיעה ישירה קרוב לבית שלנו הוא כמעט זניח, וגם אין לנו הרבה מה לעשות לגבי זה חוץ מלהכנס לממ"ד כשצריך. אבל הגוף שלנו מגיב לאווירת החירום, מתקשה להרדם, המיינד מתקשה לחשוב בהיגיון, מנסה לתפקד, להיערך, או להסיח את הדעת, רק לא להרגיש.

אבל מה יקרה אם נשב לכמה דקות, עם כוס של משקה חם, בחיבוק עצמי או של הקרובים לנו, ונסכים להרגיש? את המתח, את הכעס, את חוסר האונים, את התסכול, את העצב. נסכים שלא להחזיק, נסכים לתת לדמעות לזלוג, לקללה להיפלט. וגם, נסכים להרגיש את האהבה שלנו למי שיקר לנו, את התקווה שמשהו ישתנה, את ההודיה על הדברים שיש לנו בחיים, את הפלא של זה שאנחנו כאן על הכדור הקסום הזה שעף בחלל גם בשנה המוטרפת הזו...

מה יכול לעזור לנו עכשיו?

אולי יהיה נחמד לדבר עם מישהו, להתעניין, לשתף, לצחוק יחד?

או אולי לחזור לרגע לעצמנו, לקחת נשימה, להוציא נשיפה ארוכה, ולתת לעולם לקרות, כמו שהוא עושה בכל מקרה?