לעבור דרך הכאב? להתפתח בעזרת סבל?! למה? אולי אפשר לצמוח דרך הנאה ועונג?
השבוע השתתפתי בסדנה של 3 ימים עם סטיב הוסקינסון, שפיתח את גישת Organic Intelligence. סטיב מציע פרדיגמה חשובה ומעניינת לגבי טיפול וליווי אנשים לצמיחה, ולמעשה גם לגבי האופן בו אנו חיים את חיינו.
לטענתו, התרבות בה אנו חיים מלמדת אותנו להתמכר לסבל, וליתר דיוק להתמכר לרווחה שמגיעה אחרי שאנחנו פוגשים את הכאב ופורקים אותו. זה תקף במיוחד ברבות מגישות הטיפול המקובלות: אנחנו מגיעים לטיפול (או לפגישה עם חבר, לצורך העניין) עם משהו שמציק לנו, מספרים עליו, אולי בוכים קצת, מקבלים הקשבה, אמפתיה, הבנה, לפעמים תובנות, ואז מרגישים קצת יותר טוב. בשיטות טיפול מסוימות יש אפילו חתירה לעבר קתרזיס, פורקן רגשי עוצמתי ודרמטי, שנראה מבחוץ כהתקדמות רגשית משמעותית.
הכל טוב ויפה, כאשר למטופל באמת אין גישה לרגשות מסוימים, למשל במקרים שהוא לא מודע או מחובר לרגשות שלו, לא מעז לכעוס כאשר פוגעים בו, או לא מצליח לבכות כשמשהו באמת כואב, וזקוק למרחב שמאפשר לו לפגוש את הרגשות האלה.
הבעיה מגיעה כאשר "לפגוש את הכאב" הופך להתמכרות שלא מובילה לריפוי. אני מכיר אנשים (כולל עבדכם הנאמן...) שבמשך שנים המשיכו לפגוש את הכאב שלהם מתוך תקווה, שאולי נשאבה ממקורות ניו-אייג'יים, שזו הדרך להתרפא ולהרגיש טוב. וזו גם הדרך שחלק מאיתנו למדנו ליצור חיבור בין-אישי שמרגיש משמעותי - כאשר מדברים "שיחות נפש", על מה שכואב, יש תחושת חיבור ומרגישים אהובים. אבל לפעמים הגישה הזו מובילה אותך, באופן לא מודע, לשמר את המסכנות ואת הבעיות שלך, כי הן מה שמאפשר לך להתחבר לבן שיחך או למטפל/ת ולהרגיש את ההקלה שבשיתוף. ובסופו של יום, אין שיפור ממשי בחוויית החיים לאורך זמן, והבעיות משתמרות.
הגישה הטיפולית שמציעה Organic Intelligence (שלמעשה לא מאוד רחוקה מגישת R-CS, שאני מאוד אוהב לטפל בה והזכרתי כאן בעבר), היא לפגוש את המטופל היכן שהוא נמצא, להיות כמובן באמפתיה למה שהוא מביא, אבל למקד את תשומת הלב (שלו ושלנו) בחלקים, גם אם הם מזעריים, ש*כן* עובדים, בדברים שנעימים, בהצלחות הקטנות או הגדולות שלו. הנטייה שלנו כאשר אנחנו חווים רגשות לא נעימים היא לשקוע לתוך עצמנו, להישאב לסיפור. וכאן נכנס אלמנט נוסף של Organic Intelligence, שנקרא "אוריינטציה". הרעיון הוא לכוון את המטופל להיות מחובר ונוכח ברגע הנוכחי, עם הסביבה המיידית שלו (החיצונית והפנימית) - להסתכל בחדר סביב, לראות מה מושך את העין, יפה או נעים, או מזכיר משהו נעים מהעולם הפנימי. "אוריינטציה" דומה למיינדפולנס ולקרקוע, שמשמשים אותנו גם בגישות האקומי ו-SE, אבל כאן המטרה היא לאפשר למטופל בכל פעם להשלים את הגל הרגשי שהוא עובר, מבלי לקטוע אותו ומבלי להתמקד בכאב. למעשה, לפי הגישה, מערכת הגוף-נפש שלנו יכולה לעבד ולרפא חוויות קשות וטראומטיות גם מבלי לחוות אותן באופן מודע, כאשר מאפשרים לגלים הרגשיים להשלים את פעולתם. וככל שאנחנו מאפשרים למערכת שלנו לשים לב להנאה, ולחוות ולהשלים גלים של עונג, כך גדלה היכולת שלנו להכיל רגשות נוספים, מכל הספקטרום.
אחד התרגילים בסדנה, שנגע בי במיוחד, היה כאשר התחלקנו לזוגות, ויצאנו להסתובב בסביבת הגן הבוטני שבקרבתו למדנו. במשך 20 דקות אחד מבני הזוג הוביל חקירה של הנאה וסקרנות מהחפצים והצמחים שמצאנו בסביבתנו, ובן הזוג השני היה "co-enjoyer", כלומר הצטרף לחקירה ותמך ועודד את ההנאה המשותפת. התרגיל נעשה ללא דיבור, וזה איפשר לנו להיות נוכחים עם החוויות, המראות והחושים ולגלות, בעליצות של ילד, עולם שלם ומרגש שבכלל לא שמנו לב לקיומו סביבנו עד אותו הרגע. זה ממחיש עד כמה "אוריינטציה" יכולה להיות מהנה ונגישה כאשר מסתכלים מסביב ומחפשים מה מושך את תשומת הלב או נעים.
אני ממליץ מאוד לעשות את התרגיל הזה עם מישהו שבא לכם לחוות איתו משהו מיוחד ומקרב.
ובכלל... תסתכלו מסביב, כמה יופי יש בעולם!