כמה מפחיד לשבת עם אדם מדוכא ולהסכים להרגיש יחד איתו.
בלי להציע הצעות או להראות זוויות אחרות, בלי לנסות למשוך או לדחוף, בלי לפתור.
דיכאון לא מבקש שיפתרו אותו.
דיכאון זו בדידות.
מעבר לאלימות הפנימית, מעבר לייאוש ולשליליות ולשחור העמוק, אדם בדיכאון חווה בדידות תהומית.
הוא משווע שמישהו יבין אותו, שמישהו יגיד לו שהוא לא דפוק, לא מדמיין, לא משוגע. שזה באמת, פשוט, כואב.
שמישהו יסכים להרגיש את מה שהוא מרגיש.
אפילו רק לרגע.
או עד הנצח.
כמה שצריך.
ופרדוקסלית, המישהו המיוחל הזה, שכל כך פוחד להרגיש את זה, זה שיכול לשכך את תחושת הבדידות הזו, הוא האדם המדוכא בעצמו.
רק שלפעמים כדי להעז לפגוש את זה בתוך עצמו, הוא צריך שמישהו אחר, אוהב, אמיץ, ייתן לו יד.