“אין סיכוי שאתה מסיים לכתוב את הפוסט הזה...”

התחלתי לאחרונה לפתח את האנטי-וירוס הפנימי שלי.

“שם מפגר, אנשים יחשבו שאתה מדבר על קורונה ונמאס לכולם כבר לשמוע את השם הזה” “אתה סתם משליך, אולי לך נמאס, מה אתה יודע על כולם?” “טוב, אתה חופר להם עם כל המחשבות האלה, אתה תאבד את הקוראים שלך.”

הקיצר, התחלתי לעשות מוניטורינג על המחשבות שלי.

“מוניטורינג? מי יבין למה אתה מתכוון? פלצן!”

כן, אני עוקב אחר המחשבות השונות שרצות לי בראש, ומתייג אותן - יותר נכון, מזהה בזמן אמת את המחשבות שהן וירוס.

מה זה וירוס? מחשבה שמורידה אותי. שלוקחת ממני אנרגיה, שיורדת עלי, שמכווצת, שמשתקת, נו, אלה שכל הזמן מסתובבות בראש ועושות לובינג כדי שלא אעשה כלום

“זה נכון, אתה באמת לא עושה כלום. ואת מי יעניין לקרוא את המחשבות שלך? אתה חופר. זה פוסט טרחני. וגם מה יחשבו עליך אם ידעו מה שעובר לך בראש? איזה מין מטפל אתה? הולך יחף זו לא מילה. כן, זה משפט”

נשימה עמוקה. חיוך. להרגיש את הנוירוטרנסמיטרים שהחיוך מזרים כמו אנרגיה בפרצוף

“איך אתה משתמש במילה כמו אנרגיה, יחשבו שאתה איזה היפי לא קשור. מה הסיכוי שהם באמת ינסו לחייך פיזית ולהרגיש את זה בפרצוף? איך אתה עדיין אחרי 30 שנות הקלדה מצליח לפספס את ה”ף” כשאתה מקליד “פרצוץ”?! פתטי”

בקיצור, פתחתי לעצמי מסמך קטן בטלפון, והתחלתי לרשום שם מחשבות שלי שאני מזהה כ”ווירוס”. זה מעין מילון אנטי-וירוס שלי, וזה היה ממש מעניין ומהנה לרשום שם במשך כמה דקות ארוכות את כל המחשבות המורידות שרצו לי בראש. היה מעניין לראות איזה ביטויים חוזרים שוב ושוב (בעיקר “עלוב” ו”פתטי” ו”אתה לא עושה כלום”) וגם לראות איפה אני משליך את המחשבות האלה על בת הזוג שלי, כי מחשבות מורידות ושיפוטיות זה לא משהו שאתה שומר רק לעצמך, גם האנשים שמסביבך נראים לך לא שווים (או יותר שווים ממך, בגירסאות מסוימות של הווירוס) אז אתה יורד עליהם כדי לרדת עליך או כדי לא לרדת עליך או משהו

“לא קוהרנטי. גם חשוף מדי. מה זה הקטע האקסהיביציוניסטי שלך? אתה פוגע בעצמך. מתפשט נפשית מול אנשים שאתה לא מכיר, או יותר גרוע, כן מכיר. מה הבעיה שלך? מה עשו לך בילדות? למה אתה מאשים את ההורים בכל מה שקורה לך? תפסיק עם החפירות הפסיכולוגיסטיות האלה, זה לא יעזור בכלום, די כבר, תתחיל לחיות, אתה לא עושה כלום”.

הו, שוב “אתה לא עושה כלום”! וירוס מוכר ותכוף. בן למשפחת “מה שאני לא עושה, זה לא מספיק טוב. זה לא מספיק נחשב. זה לא מה שאני אמור לעשות עכשיו.”

איזה יופי! האנטי וירוס עבד בזמן אמת! - קלטתי שזו מחשבה ששייכת למילון - והצלחתי לזהות אותה כווירוס, ואז אני לא חייב להאמין לה.

כי הרי הבעיה עם וירוסים היא לא שהם קיימים לנו במערכת, זה גם ככה משהו שקורה לנו אוטומטית (“איך אתה יודע? זה מדעי? אתה לא מקצועי. איך אתה אומר דברים כאלה בהכללה? איך בכלל אפשר לדעת ולהגיד משהו? עזוב, זה כזה חובבני מה שאתה עושה. טוב, די, חפרת, אתה מאבד את הקוראים”).

הבעיה איתם היא שאנחנו מאמינים להם. שנדמה לנו שכל מחשבה שחולפת במוחנו היא נזר האמת לאמיתה (“יש ביטוי כזה? מה אתה מתפייט? פלצן”) וזה דורש מאיתנו מיומנות לא קטנה לזהות מחשבות כהצעת-הגשה ולא כתיאור מהימן של המציאות. זה דורש להיות מסוגלים להתבונן במחשבה קצת מהצד. קצת כקורא סקפטי של טקסט. קצת עם הומור עצמי. קצת עם גרגר של מלח.

והמילון הזה, של האנטי-וירוס, הוא דרך ממש חמודה שמצאתי לאפשר לי לזהות את הווירוסים בזמן אמת.

התרגיל של המילון גם מאפשר לי להפנות את האנרגיה שלהם אל הרשימה במקום אלי. יש משהו ממש משחרר בלתת דרור למחשבות במקום להאבק בהן. קצת מזכיר דפי בוקר למי שמכיר, אבל עם מטרה קצת שונה.

לסיכום, וירוסים הם מחשבות מורידות, ויש למוח שלנו יכולת יצירתית מופלאה לייצר עוד ועוד מהן. אם מכינים לעצמנו רשימה של וירוסים נפוצים, ומתחילים לתרגל זיהוי שלהם בזמן אמת, אפשר לקחת יותר פיקוד על הפייק ניוז של המיינד שלנו ויותר נעים לחיות.

נסו ותיווכחו.