בתור אדם שבורך בשילוב המלבב של רגישות גבוהה ופרפקציוניזם, מצאתי את עצמי לאורך חיי עסוק המון בלשים לב למה שלא נעים לי כרגע. זה יכול להיות רעש מעיק, תווית של הבגד, הנביחות של הכלבה של השכנים, הזווית המדויקת של הרגל שלי במיטה, יו ניים איט - כל דבר שמציק, מושך את תשומת הלב שלי, ואני אנסה לפתור ולסדר אותו. ואם אני לא מצליח לפתור, אני מתעצבן ונהיה מתוח.
זה נראה כאילו שיש לי איפשהו בראש רשימה מסודרת של הצקות, ממויינת לפי עוצמת ההצקה, ואני כל הזמן מסתכל על הפריט העליון ומטפל בו עד שהוא מסתדר. אבל כמובן שברגע שאני פותר דבר אחד, האלגוריתם המתוחכם בראש שלי מיד קופץ ועובר להתמקד בדבר הבא שמציק, ושצריך לפתור ולסדר, או להתעצבן עליו. זה סיזיפי, זה מייאש, וזה בעיקר לא נותן נוחות אמיתית או שקט. אף פעם.
השבוע פתאום ראיתי בבהירות את המנגנון הנ"ל, והבנתי שהוא משיג את המטרה ההפוכה בדיוק ממה שהוא מתיימר להשיג. הוא הרי רוצה שיהיה לי נעים ונוח ושקט. ואז עליתי על עיקרון חשוב שמביא לתוצאות הרבה יותר טובות: עקרון ה-10%.
עקרון ה-10% אומר שאני מסכים, ובוחר במודע, לאפשר 10% של אי נוחות. בכל רגע. (הייתם חושבים 80/20, אבל בכל זאת, פרפקציוניסט, אני לא אתפשר על 80...)
אני עושה את זה כי זה פתרון יותר אופטימלי מאשר המנגנון שתיארתי קודם. זה אומר שבסופו של דבר ככה יש לי יותר נוחות מאשר כשאני מנסה כל הזמן להילחם באי הנוחות.
הדבר הזה פתח בפני אפשרויות ממש נחמדות. אני מוצא את עצמי פתאום מנהל את ההפרעות ומקצה חלק מהן לסל של ה-10%. למשל, אם בעבר מישהו שחותך אותי בכביש היה מרתיח אותי, עכשיו אני יכול להחליט שזה הולך ל-10% שאני "מרשה" לחיים להיות לא פרפקט. הרי 99% מהנהגים לא חתכו אותי היום, אז יאללה, שירוויח 😊
אני רואה את זה כסוג של התבגרות. הסכמה לאפשר לדברים להיות לא נוחים, לא מושלמים, חיים. התגמשות שאולי פעם לא יכולתי לשאת, אבל פה אני בוחר בה מתוך זה שהיא נבונה יותר ומועילה לי. וגם קצת כי עייפתי מלהיאבק. זה לא שווה את המאמץ.
ומה שמעניין הוא שאחרי שראיתי את המנגנון, קלטתי שכל הזמן הזה, מרוב התעסקות נקודתית בדבר שנראה לי הכי מציק ברשימה האינסופית, בכלל לא ראיתי שהדבר שבאמת הכי מציק הוא ההתעסקות עצמה. וברגע שהצלחתי לנסח דרך להקטין את עצם ההתעסקות, יכולתי לנשום לרווחה.
בקיצור, לפעמים, 100 < 90 😊