המבקר הפנימי שלי הוא טיפוס די אכזרי. נראה לי שהשיח האלים שלו כלפיי הוא אחת הסיבות המרכזיות שאני מתחמק מלשהות עם עצמי לאורך השנים. למדתי לברוח טוב טוב מלהתמודד ומלהתעמת איתו. הבעיה היא שהמחיר של זה הוא ניתוק שלי מעצמי ומהחיים, והמון אנרגיה שהולכת על הכיווץ הפנימי הזה. ועוד בעיה היא שכשהמבקר הפנימי מרגיש שלא מקשיבים לו בכלל, הוא מגביר את העוצמה של הביקורת שלו. וזה מוביל לעוד בריחה ולעוד ביקורת, במעגל זדוני.
לאחרונה אני מנסה איתו משהו חדש. החלטתי שבמקום להמשיך להתנגד לו, אני אעמוד מולו, ובאמת אקשיב למה שהוא אומר. זה לא שאני בהכרח אקבל ואסכים עם כל הביקורת שלו, אבל פיתחתי מספיק מובחנות כדי שאאמין במסוגלות שלי לשמוע, ולבדוק אם אכן יש גרעין של אמת, לפחות בחלק ממה שהוא אומר. אני לא אתפרק מלהקשיב, אולי אפילו אלמד מזה משהו, והוא אולי יפסיק להשתמש בכלים הכבדים כדי שאתיחס אליו. win-win.
בקיצור, התחלנו לטפח יחסים יותר מכבדים. אני יכול לשמוע אותו אומר למשל "אתה לא עושה כלום! אתה לא משווק את הקליניקה! וגם לא את ויקרא! אתה גרוע!" ואז אני עוצר לרגע, ובודק עם עצמי האם יש משהו בביקורת הזו (גם אם היא מנוסחת בצורה אלימה).
בואו נראה: האם אני לא עושה כלום? לא מסכים. אני עושה דברים. אבל אולי יש בי רצון לעשות יותר. האם אני לא משווק? לא מדויק. אני משווק, אבל באמת הייתי רוצה יותר מטופלים ולקוחות. אולי כדאי שאתן עוד פוש בתחום הזה. האם אני גרוע? תודה, אבל עם זה אני לא מסכים. יש בי חלקים יותר ופחות מוצלחים, כמו כל אדם, אבל לא הייתי אומר שאני גרוע. צורת הדחיפה לעשייה הזו ("אתה גרוע") לא מקדמת אותי, אז אני פשוט לא נותן לה תוקף. לא כל מחשבה שעוברת לי בראש היא אמת, זו רק הצעה שאני יכול לבחון.
הגישה החדשה הזו מתאפשרת בזכות שני דברים: האחד, פיתחתי יכולת מוגברת לשהות עם חוויות לא נעימות (על זה אולי בפוסט אחר, אבל בארבע מילים: שיטת גרינברג + וים הוף). והשני, בזכות טיפול עם המטפל שלי בגישת "וויס דיאלוג", שבו פגשתי את החלק בתוכי שהוא המבקר, והצלחתי באמת להקשיב לתפיסת העולם שלו, ולהבין שכמו כל חלק אחר בי, הוא מנסה (בשיטתו) לעזור לי.
אני אוסיף שגם אצלי בקליניקה ובגישת האקומי אנחנו עושים עבודה עם חלקים שונים של הנפש, ופוגשים אותם במרחב סקרן ולא שיפוטי, כדי להגדיל את ההרמוניה הפנימית.