מי שבחיפוש אחר מי הוא, ימצא את עצמו כמעט בכל תיאור שהוא פוגש. כמו בשנה ראשונה בלימודי פסיכולוגיה, כל אבחנה נפשית שאתה לומד עליה, אתה מתחיל לזהות בעצמך. “רגע, אז אולי אני דיכאוני. לא, אני בטח פוסט טראומטי. אה, שנייה, אולי אני נרקסיסט…” גם כשלמדתי בהאקומי על טיפוסי אישיות שונים ואיך לעבוד איתם, זיהיתי בעצמי את המאפיינים של כמעט כל טיפוס שהכרנו. אבל אם האישיות שלי כזו גמישה, ואני כל כך הרבה דברים, אז מי אני?
אני חושב שכשמבינים שיש לנו אפשרויות כל כך מגוונות להיות, ושיש בתוכנו כל כך הרבה דמויות, אפשר להרפות קצת מהחיפוש, כי אין תשובה אחת נכונה לשאלה הזו. ואז נפתחת האפשרות להיות יותר בעמדת היוצר - במקום לנסות לגלות מי אני, כאילו שאני אובייקט פסיבי של חקירה מדעית, אני יכול לבחור מי אני רוצה להיות עכשיו. אני יכול להיות המדוכא, הכועס, המבולבל, הלא מרוצה. או שאני יכול להיות אדם שנותן, שמכיר תודה, יצירתי, סקרן.
אני מכיר את עצמי ויודע שיש בי היכולת והפוטנציאל להיות כל אחד מהדברים האלה. גם אם לפעמים זה לא נגיש, ויש בי המון סיפורים ומשקעים שמציפים וגונבים את ההצגה, בסופו של דבר זו עדיין הצגה, ואני יכול להתאמן על להיות המחזאי, הבמאי והשחקן הראשי.
ואם זה כרגע לא מתאפשר לי, אני יכול לפחות לשלוט בפסקול ולשים לי איזה שיר טוב שמתאים למצב הרוח הנוכחי שלי. גם לסאונדמן יש בחירה.
נסו את זה: מי אתם רוצים להיות ברגע הזה, בסיטואציה הנוכחית?