פתאום קלטתי משהו לגבי הילד הפנימי. מכירים את הרעיון הזה, שיש בכל אחד מאיתנו ילד פנימי, שכואב את הכאבים שגדלנו איתם ומופיע לפעמים כשלוחצים לנו על כפתורים, ושכדאי לדאוג לו וללמוד להיות הורה טוב וקשוב לילד הפנימי שבתוכנו?
כשלמדנו איך לעבוד בקליניקה כשמופיע הילד הפנימי של המטופל, חשבתי שמדובר ברעיון תיאורטי כזה, מטאפורה, שעוזרת לנו להבין איך להתיחס לזכרונות האלה מהילדות של המטופל. אבל כשלאחרונה עשיתי עבודה ישירה עם הילדה הפנימית של מישהי, ויצרתי איתה שיחה אמיתית שהיתה ממש משמעותית ומרפאת עבורה ועבורי, פתאום הבנתי שזה לא סתם רעיון תיאורטי. קלטתי שהנוירונים והקשרים ביניהם שהיו נוכחים אצלנו בזמן הילדות הם *אותם נוירונים* שיש לנו כיום! נכון שנוספו מאז קשרים וזכרונות, והתחלפו תאים במידה מסוימת, אבל החומר הנפשי עצמו, חלקי האישיות עצמם שהיו חלק מאיתנו לפני עשרות שנים עדיין כאן! הילד שהיינו לא נעלם מעולם, והוא חי בתוכנו פיזית גם כיום, מבטא או לא מבטא את ההסתכלות שלו על העולם, את הרגשות שלו. אפילו חלקים שלנו מתקופות פרה-ורבליות, לפני שידענו מילים, עדיין קיימים ומשפיעים על החוויה ועל ההתנהגות שלנו יותר ממה שנוח לנו להודות. מבחינתי זה גילוי מרעיש, והוא מחבר אותי לתקופות החיים השונות שלי בדרך חדשה, ומעורר בי פליאה חדשה על נפש האדם המורכבת שלנו.
איך אתם מתחברים להסתכלות הזו? אתם מרגישים את הילד הפנימי שלכם חי בתוככם? אם כן, תנו לו חיבוק, הוא לא הולך להעלם ובטח ישמח לקבל תשומת לב אוהבת
(בתמונה: אני, פעם)