לאחרונה שמתי לב שאני לא חווה סיפוק מדברים שאני עושה. ניסיתי ללכת אחורה בזמן וקלטתי שבעצם זה משהו שמלווה אותי די משחר ילדותי. נזכרתי שכילד, הייתי פותר בזו אחר זו חוברות העשרה של ילדים מחוננים, והוריי דאגו ברוך השם להעשיר אותי ולמלא את זמני בגירויים שכליים מרחיבי אופקים, אבל לא זכורה לי מעולם חוויה של להרוג תורכי ולנוח. כלומר, קטלתי תמיד את החידות בזו אחר זו, ורמת הקושי הלכה ועלתה, אבל החלק של הלנוח לא מוכר לי. לשבת לכמה שניות ולהרגיש את הסיפוק ממה שעשיתי, ולהתמלא באנרגיה תוך כדי אי-עשייה. להרגיש שזה בסדר פשוט להיות, מבלי לעשות כלום, ושהערך וה"ראויות" שלי לא תלויים בעשייה. ולשחרר את המחשבה האוטומטית "אוקיי, נקסט, מה עושים עכשיו?".
כשאתה רגיל שכל משימה שמסתיימת מביאה משימה קשה יותר, ואין הפוגה של סיפוק והתמלאות, מה הפלא שאתה נמנע מלסיים משימות, או אפילו חווה חרדה קלה כשאתה מצליח במשהו מאתגר?
זה בטח לא מפתיע שעם השנים התפתח בי חלק שמתנגד להלך הרוח הזה ומסרב לעשות משימות כמו בפס ייצור, בייחוד כשאני לא מקבל בסופן את התגמול והסיפוק שמדרבנים בני אדם לעשייה. אז כיום, במקום לעשות כל פעם את המשימה הבאה, המוח שלי מתחכם ולמעשה, פיתחתי כישורי דחיינות שלא היו מביישים עצלן גזעי. אבל מאחר שהמחשבה שאני חייב לעשות משהו ושאסור לי לנוח לא נעלמה, המוח שלי מוצא דווקא דברים בלתי מועילים לעסוק בהם... אם זו גלילה אינסופית בפייסבוק או מחיקה של קבצים ישנים במחשב או סתם רצף אינסופי של מחשבות שכבר חשבתי, אבל מרגיש משום מה נורא חשוב לחשוב אותן שוב ושוב. העיקר – לא לנוח. מנוחה היא מוד לא מוכר והאמת, קצת מפחיד. מי יודע מה אפגוש אם אתן לעצמי להיות כמה דקות עם השקט...? אני עוד עלול להתחיל לחשוב על המוות הבלתי נמנע או על (חוסר?) משמעות הקיום או משהו כזה.
אז בזמן האחרון התחלתי לאמן את עצמי לחוש סיפוק באופן יזום, בסוף של פעולות, אפילו קטנות. למשל, פתרתי תשבץ היגיון ואחרי כל הגדרה שהצלחתי לפתור, ישבתי עם עצמי כמה שניות בעיניים עצומות וממש הרגשתי בגוף את הזרם הנעים של הסיפוק והשמחה על ההצלחה, לפני שעברתי להגדרה הבאה. זו היתה חוויה מענגת ומאוד שונה מהמוד המשימתי הרגיל שבו הייתי פותר תשבצים בעבר, עם המתח השרירי הלא מודע הזה של כל פעם "נקסט!".
אפילו אחרי ביסים של משהו טעים שאני אוכל, התחלתי להניח את המזלג לרגע ולתת לעצמי לקבל, מעבר לנוטריאנטים, את ההזנה הנפשית, החושית והסיפוק מהבישולים של שחף, במקום להיות כבר עם הביס הבא בראש.
בד בבד, התחלתי לתרגל לאפשר לעצמי לנוח פר סה. לקחת לעצמי כמה דקות שבהן אני לא אמור לעשות כלום, גם לא מעבירי-זמן, וזו חוויה מזינה וחדשה בפני עצמה. אני מרגיש את הזרמים של העונג והרגיעה ממלאים לי את הראש והגוף. מסתבר שכשאתה מאפשר לעצמך להרגיש סיפוק, החוויה של לנוח כבר לא כל כך מאיימת אלא דווקא נעימה.
אז אמנם תורכים לא חסר, אבל את הלנוח קל יותר להשיג כעת.
נ.ב. כבר בתוך כמה ימים שאני מתרגל את זה, שמתי לב שמשהו בי נרגע ואני מרגיש יותר סיפוק ביום-יום. אפילו עכשיו, מלכתוב את הפוסט הזה :-) נסו ותיהנו!