זה (עוד) לא קרה לי הרבה פעמים בחיים, אבל כשכן זה היה שווה כל רגע.
אני מדבר על רעיון שרק לפני כמה דקות קלטתי כמה הוא משמעותי - להיות שם בשביל עצמי באמת, נוכח וקשוב ואוהב. כאילו שאני המטופל של עצמי. כאילו שאני אבא של עצמי. עם כל מה שאספתי לאורך השנים: עם כף היד האוהבת והמרגיעה על החזה, עם ההקשבה לקצב שנכון עבורי, עם ההכלה של הסרטים והפחדים והספקות, עם אי-השיפוטיות, עם הידיעה העמוקה שגם זאת לטובה, עם הכלים שלמדתי, עם השקט המובנה שבתוכי שכל כך קל לי לשכוח שהוא תמיד שם, עם הפליאה על עצם הקיום בעולם הזה ועל העושר של החוויה האנושית, עם הנשימה שכמו שהיא יומיומית, יש בה משהו קדוש, עם ההסכמה להיות כמו שאני ברגע הזה, עם האומץ לראות את מה שיש בתוכי, עם האמון בתהליך ובמסע ובטוב ועם האהבה הזו, הפשוטה אבל חמקמקה, שהווה שם מלאת חיים, מאחורי כל הפצעים והשכבות.
אז החלטתי היום שגם לי מגיע, ואני הולך לקבוע לי ביומן סשן של טיפול עם עצמי :-) לתת לעצמי מקום להיות כמו שאני, באהבה.
