למדיטציית הבוקר שלי היום קמתי מעוך והלום-שינה. התיישבתי "להיות עם מה שיש" במשך חצי שעה. אבל ב-25 הדקות הראשונות פשוט ישבתי וסבלתי... לא הצלחתי להיות נוכח, עברתי בין להרגיש את הכיווץ בגוף/בפנים לבין לנסות להרפות ולנוח (לנסות להרפות זה סוג של אוקסימורון) לבין סתם להיות גראמפי ולאבד את הפוקוס. גם כשהמנחה הזכיר לנו פשוט לאפשר למה שיש להיות, הרגשתי שאני סתם מכריח את עצמי לשבת ולא לזוז וסובל.
ואז נזכרתי בתיאוריה הפולי-ואגאלית, והבנתי שהמוח שלי נמצא במצב של מחשבות יתר וכיווץ, כנראה בגלל איזו חרדת-רקע שיושבת שם מתחת. נינוח ונוכח ומתמסר הוא לא. ונזכרתי שכדי להעמיק לתוך החוויה הנוכחית, הרבה יותר כדאי להיות מווסת ובתחושה של בטחון.
נזכרתי בשני תרגילים שעוזרים לי להרגיש בטוח ומחובר: תרגיל אחד הוא לדמיין שאני כמו גיבור-על שעף להנאתי בשמי התודעה שלי, ומסיט הצידה כל מחשבה או תחושה לא נעימות שמגיעות לעברי. התרגיל השני הוא לטפוח בעדינות 25 פעם עם יד ימין על כתף שמאל ואז יד שמאל על כתף ימין, חליפות (למעשה רק דמיינתי את עצמי עושה את זה כמה פעמים, לא חייבים לזוז פיזית!). כשעשיתי את שני הדברים האלה, תוך חצי דקה יצאתי מהמצב המתנגד לקיום שהייתי שרוי בו, ועלה על פניי חיוך של הקלה ועונג. ופתאום יכולתי להיות בתוך התרגול במקום להיות עסוק בלסבול.
בקיצור, יש מצבים שבהם להעמיק למדיטציה כשאתם לא רגועים זה סתם לסבול, ויש דרכים פשוטות לצאת מהמצב המכווץ לעבר ויסות עצמי והרגעת תחושת החרדה.
וחלק מהתרגול זה לשים לב למצב שבו אתם נמצאים ולתת לעצמכם את מה שאתם צריכים.