בשבועות האחרונים התחלתי לכתוב לעצמי בבקרים יומן חלומות. הגעתי לזה בעקבות פרק של פודקאסט ששמעתי, על חלומות צלולים (הפודקאסט המגניב של יהב ארז ומתן בן משה, שנקרא "תודעה רבה", בפרק בו הם מראיינים את נילי ברגידה).
מה שמצאתי מרתק הבוקר לגבי זה, זה שבעודי כותב את המילים שמתארות את החלום, ראיתי איך כמעט כל מילה שאני בוחר, יוצרת מחדש את זכרון החלום, ומשנה את הקונטקסט והפרשנות שאני נותן לו.
למשל, הבוקר חלמתי שאני על כלי שיט בגודל בינוני שניתק לו החבל והייתי אחראי לעצור את התרחקותו מהאנשים שעל החוף. יכולתי לכתוב את התיאור הזה כ"אני משיט יאכטה וצריך לבלום את הבריחה שלה מאנשי שלומי", או "אני מורה דרך ומציל אנשים מהגדה שברחה להם הסירה", או "יש אוניה קטנה באחריותי וקהל של אנשים שתלויים בי, ואני מגן עליהם בחירוף נפש". קל לראות ש"אנשים מהגדה" יוצר אסוציאציות שונות מאשר "אנשי שלומי", ושיש הבדל איכותי בין להוות "מורה דרך" לבין "משיט יאכטה", לבין "אחראי על אוניה". זה לוקח אותי לפרשנויות שונות של החלום ושברו, וגם משפיע על הדרך שבה אכתוב את המשך החלום, ואילו פרטים אזכור מתוכו.
מה שמעניין זה לקלוט שזה משהו שאנחנו עושים גם בזמן ערות! למשל עכשיו, בעודי יושב בסלון ביתי וכותב לכם את הגיגיי, אני יכול לתאר את עצמי כ"פילוסוף נלהב שמנצל את שעות הבוקר ליצירה", "איש הלום שינה שמנסה לדחות את תחילת היום", "ילד נצחי בעיצומו של מסע חיפוש עצמי", "מטפל משועמם שמתאמץ לשווק את עצמו בעזרת התהדרות במחשבות סרק נדושות", "יהודי יקר, ריבון בארצו המובטחת, הממלא את תפקידו כאור לגויים", "כובש אכזר שעיוור לעוולות של עמו, המתהדר בעזות-מצח ויפות-נפש בתובנות-דה-לא-שמאטע בשפה עילאית ומתנשאת, בעודו תורם באי-עשייה לכאב ואי-צדק מתמשכים ולחוסר היציבות במזרח התיכון", "הבן של ההורים שלי, שמצא את עצמו גר בצימר נעים בפרדס חנה ומדווח מהשטח", "אזרח פריווילג לבן עור שמשתתף במרוץ העכברים הקפיטליסטי, גם אם בעל כורחו, וכרגע נמצא בהפוגה מתודית ממושכת", או "נשמה שמביטה בהשתאות על העולם וחוקרת את פוטנציאל הצמיחה האנושית בעודה שואפת לאהוב ולהתמסר לבריאה".
אבל רוב הזמן אנחנו עושים את זה יותר בקטנה ופחות במודעות. למשל, אני יכול להסתובב בעולם ולחשוב שאני פשוט "אפס". או שאני "קורבן". או שאני אחד ש"מגיע לו". או שאני "עליון". או "גוש בשר". או "מהמם". או "טיפש". או "סוטה". או "גאון". או "לא בסדר". ובמובן מסוים, כל הדברים האלה הם נכונים, במידה זו או אחרת. אצל כולנו יש חלקים כאלה וחלקים כאלה, וגם אלה שאנחנו לא רואים בעצמנו, בד"כ אפשר אחרי חקירה מעמיקה לראות שפשוט הדחקנו או התכחשנו להם (מה שנקרא אצל יונג "צל").
וכמובן שאותו הדבר תקף לגבי הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על אנשים אחרים. וגם על החיים עצמם. המורכבות האינסופית של הדברים מתנגשת עם הכמיהה שלנו לפשט את הדברים לכדי תפיסת מציאות ברורה, שחור-לבנית. משהו שייתן לנו תחושה שאנחנו מבינים או יודעים מה קורה במציאות. משהו שירגיע אותנו. קירוב מסדר ראשון להבנה של מי אני, מי אתה, ומה פה קורה פה. במידה מסוימת, זה בלתי-נמנע.
השאלה היא איפה זה תוקע אותנו, איפה זה בעוכרינו. ומה אפשר לעשות לגבי זה.
נשמע שכמו תמיד, מודעות היא הצעד הראשון. אילו סיפורים אני מספר לעצמי? באילו מילים אני בוחר כדי לתאר לעצמי מי אני, מי אחרים, ומה קורה? ואיפה ומתי אני מנסה לכפות ראיית עולם שחור-לבנית כאשר זה חוטא למציאות? (רמז: כמעט כל הזמן...)
אבל מה אז?
אחד התרגילים היפים שקיבלתי פעם ממורה הקונג פו האהוב שלי, בן טל-שחר, הולך ככה: לגבי כל משפט שאתה נתקל בו, נסה להגיד לעצמך: "איזה שטויות..." ואז, נסה להגיד על אותו המשפט: "יש בזה משהו..." יש בתרגיל הזה משהו שמעגל קצת את הפינות של המוחלטות. שיכול לראות בהומור גם את אי-האמת החלקית וגם את האמת החלקית שיש כמעט בכל אמירה (כולל בפוסט הזה, כמובן 😆).
לשמחתנו, או לצערנו, החיים זה לא מדע מדויק. זה הרבה יותר מורכב ומפליא.