עם כל ההיסטריה הלאומית / עולמית / תקשורתית / פייסבוקית, חוסר הוודאות והמסרים הסותרים והמבלבלים שאנחנו מופצצים בהם סביב השגעת הסינית, מצאתי את עצמי היום עם רמת חרדה די גבוהה ביחס לעצמי הרגוע יחסית שאני רגיל להיות. הלב שלי דפק מהר מהרגיל, הראש קצת מסוחרר, הגוף מכווץ, השרירים נוקשים, חוסר שקט בגוף וקושי להתרכז.
אז חשבתי לשתף אתכם בדברים שעשיתי שעזרו לי להפחית את החרדה, למקרה שאתם מכירים מישהו שקצת נלחץ מכל המצב (לא אתם כמובן) ורוצים לתת לו כלים שימושיים.
אתחיל בזה שמניסיוני, כשמישהו נותן לך עצות או מנסה להוציא אותך מהמצב רוח שאתה נמצא בו, גם אם זו חרדה, זה יכול ליצור התנגדות ותחושה שלא מקבלים אותך כמו שאתה. ובכלל, זה שהמצב רוח שלך מעורר קושי אצל הזולת, רק מקשה על קבלה של המצב ורגיעה של המערכת. לכן, אני ממליץ לקחת את מה שרשום כאן כרעיונות עבור הקורא, ולא כדברים להגיד למישהו אחר לעשות. במילים אחרות, אם אתם הזולת של מישהו שנמצא בחרדה, מה שהוא צריך בד"כ זו אמפתיה ולאפשר לו להיות ולהרגיש כמו שהוא מרגיש כמה זמן שהוא צריך. ואם אתם האדם החרד עצמו, מומלץ להגיד לסובבים למה אתם זקוקים כרגע, גם אם זה לבקש שיפסיקו לנסות להרגיע או להצחיק אתכם או שפשוט יעזבו אתכם בשקט :-)
דבר שני שאפשר לבקש (או להציע) זה חיבוק. כידוע, חיבוק של 20 שניות ומעלה משחרר לנו בגוף אוקסיטוצין, שזה הורמון של אמון וחיבור, והוא מפחית כאבים ומרגיע. אם יש לכם עם מי, התכרבלות ממושכת ומנוחה יחד תוך כדי מגע יכולות להיות תרופת הרגעה מצוינת. לנו בבית זה עבד פלאים.
בהשראת התיאוריה הפולי-ואגאלית (שהיא משנה חיים ועוד אכתוב עליה בעתיד), חלק מהאפשרויות שאני מציע קשורות במערכת העצבים האוטונומית, שבמצבי חרדה נמצאת במוד של לחימה-או-בריחה. אז היום הרגעתי את המערכת שלי בעזרת לקיחת שאיפה עמוקה ואז נשיפה איטית (עדיף דרך הפה אבל לא חובה), שנמצא במחקרים שהיא מאטה את קצב הלב, ובכלל מווסתת ומרגיעה. מסתבר שזו לא סתם עצת סבתא, זה ממש עובד. וכל המרבה, הרי זה משובח.
וגם: מקלחת! מקלחת חמה יכולה להרגיע וקצת להרדים, מקלחת פושרת יכולה לווסת, ומקלחת קרירה או אפילו ממש קרה יכולה לעורר וגם לאפס את המערכת ממחשבות שליליות ומתחושה של שיתוק. כמובן שאם אתם קצת חולים אז לא להשתמש במים קרים. אם אתם בוחרים באופציה הקרה (בהשראת שיטת וים הוף), שימו לב שאתם נושמים עמוק בזמן החשיפה לקור ולא עוצרים את הנשימה.
הרעיון הבא ששיפר את ההרגשה שלי הוא תנועה. לתת לגוף לנוע מחייה את הנפש. אפשר לשים מוזיקה (מעולה בפני עצמו) ופשוט לרקוד, יחד או לבד. ואפשר תנועה איטית, תוך מודעות, כמו בטאי צ'י / צ'י קונג. ספציפית התנועה של הנמכה איטית של כפות הידיים מגובה הפנים עד לגובה האגן (מעין "הכל בסדר", "צ'יל" כזה) עושה לי ממש טוב, וגם פותחת את סדרת הטאי צ'י שאני מתרגל. מומלץ לשלב נשיפה איטית בזמן הורדת הידיים. טיפ לעצלנים: אפילו *לדמיין* שאתם עושים את הפעילות הגופנית (תנוחות יוגה, ריקוד, טאי צ'י וכו') מספיק כדי ליצור תנועה מיטיבה בנפש. כזה מופלא המוח שלנו...
תובנה אחרונה ולא הכי פשוטה ליישום, היא שבמצב חרדה המיינד שלנו עסוק במיוחד בלחשוב מחשבות (בייחוד שליליות) ולנתח את המצב ולחפש פתרונות ובעיקר בלהיות לחוץ ולדמיין דברים מפחידים. והאמת היא שזה לא ממש עוזר לנו לתפקד או לעשות דברים מועילים. זה מנגנון שיש לרובנו, גם כשאנחנו לא בחרדה, שחושב שאם רק נחשוב מספיק, נוכל להיות בשליטה במצב, אבל למעשה מה שהוא עושה זה מסיט את הקשב ומונע מאיתנו להרגיש - את הרגשות ואת הגוף. שזה די מובן, סה"כ, כי להרגיש את הרגשות והגוף בזמן חרדה זה לא החוויה הכי מפנקת. אבל למעשה, זה המפתח לחזרה לרגיעה - ההסכמה לשים רגע בצד את המחשבות, ולהפסיק "להילחם" בחרדה ובמצב ובחוסר הוודאות, ולאפשר למציאות לקרות, כפי שהיא בכל מקרה עושה בלי לשאול אתכם. וזה אומר להתמסר, להרפות את השליטה ולתת לגוף שלכם לעשות את מה שהוא צריך. לפעמים זה יהיה לרעוד, לפעמים לבכות קצת, ולפעמים דווקא כשמרפים, הגוף יכול לצאת מהשיתוק, ללכת למערכת ולשים מוזיקה, ולשבת למדיטציה, כמו שמצאתי את עצמי עושה היום ברגע שהרפיתי מהחשיבה של החרדה. נסו ותיהנו!
אם מתחשק לכם, אני אשמח לשמוע על רעיונות נוספים שגיליתם שעוזרים לכם להפחית את מפלס החרדה, או מה ממה שהצעתי כאן עבד לכם.