מתסכל, הא? אפשר להתפוצץ! די כבר עם הדבר הזה!
אני רוצה לשתף כאן בכלי תודעתי חזק שאני מתרגל לאחרונה. זו בעצם "תנועה פנימית", פשוטה אך עמוקה, שמאפשרת לי להיות בקשר עם דברים בחיי שמעוררים בי קושי או התנגדות, בין אם אלה חלקים בעצמי, כאבים בגוף, אנשים מעצבנים או מאורעות לא נעימים. אם אתם רוצים להרוויח מהפוסט, אני ממליץ לבחור משהו קטן כזה ולנסות לבצע בעצמכם.
זה הולך ככה: כשמשהו לא נעים לי, אני בוחר להתייחס אליו כאילו אני זה שיצר אותו. ממש אומר לעצמי "אני יצרתי את זה", ואז רואה מה קורה להתייחסות שלי כלפי הדבר.
מאחר שאני יצרתי את זה, סביר להניח שאני יכול גם לחבק את זה, או להכיל את זה, או לקבל את זה, או ללמוד מזה, או אפילו לאהוב את זה. כי זה חלק ממני, זה משקף משהו בתוכי. וכשאני זוכר שאני זה שיצרתי את הדבר הזה בתוך התודעה שלי, יש לי יותר אהבה כלפיו, ואפילו יותר תחושה של שליטה, ופחות כיווץ ורתיעה. אני האדון של העולם שבתוך תודעתי, ואני בא אליו פתוח.
וריאציה נוספת: לשאול את עצמי בסקרנות "למה יצרתי את זה?".
לדוגמה, זה יכול להיות כאב הראש שהגוף שלי מייצר עכשיו, או טנטרום מעצבן של הילד של השכנים שמשקף איזה חלק בתוכי שרוצה לצרוח, או תחושת כישלון מול תרגיל שאני מנסה לבצע. אם אני הוא זה שמייצר את זה בתוכי, אז אני יכול לאפשר לזה להיות, ופחות להתגונן ולהתכווץ ולדחות את זה מעלי. ואז אני יכול למשל לנשום ולהרפות ולתת לכאב הראש להתקיים ולהיחוות וכך לחלוף מהר יותר (נסו את זה! זה עובד! לדמיין שאתם מייצרים את כאב הראש ביוזמתכם במשך כמה דקות במקום להתנגד לכאב, ולראות מה קורה). אני יכול להישאר שליו יותר בזמן שהילד של השכנים צועק, כי אני יכול להיות כלפיו בחמלה ואפילו לשמוח שהוא מבטא חלק של עצמי (אחרת, זה לא היה מפעיל אותי מלכתחילה). אני יכול להיות רך יותר כלפי "הכישלון" של עצמי מול התרגיל, ולהבין שהתיוג של זה ככישלון הוא סיפור שנוצר בראש שלי, ולמעשה אני יכול לבחור לתאר את זה לעצמי כהצלחה בתהליך הלמידה הרחב. האפשרויות לשימוש בכלי הזה מגוונות, ויש הרבה מקום ליצירתיות.
ברבדים עמוקים של הבנת התודעה, אני לא סתם מדמיין שזה כך, כי מה שאני חווה זה באמת באמת מה שהמוח שלי מייצר, מתוך מיליארדי הקלטים שהוא מקבל בכל רגע, דרך הפרשנויות והרגישויות והפילטרים ותפיסות העולם שלי. תחשבו על זה רגע - החוויה שלכם היא תמיד בתוככם ולא בחוץ, בעולם.
ואם אתם אוהבים לקחת את זה לכיוונים של תודעה רחבה ורוח, אפשר גם להגיד שמי שיצר את מה שאני פוגש זה לא אני-עמרי-הקטן, אלא אני כתודעה הרחבה של היקום, או כאמא אדמה, שעמרי הוא רק חלק קטן ממנה. וכך אפשר למשל להתבונן על הטבע ולהתפעם מתוך חיבור ושייכות אליו, או להתייחס למזג אויר מבאס או למאורעות קשים ולהגיד שזה חלק ממה שאני מייצר עכשיו במובן הרחב של מי שאני.
ואגב, אפשר לעשות אותה תנועה ולהעמיק את הקשר גם עם דברים נעימים!
סקרן לשמוע אם ניסיתם ומה גיליתם.
נ.ב. שימו לב שלא לקחת את הרעיון הנ"ל ולהשתמש בו כדי להצדיק לעצמכם הישארות במערכת יחסים פוגענית. לא מעט אנשים ממעגלי ההתפתחות הרוחנית מצאו את עצמם נשארים במקום שלא טוב להם מתוך שימוש שגוי בכלים שיכולים להועיל. אם כבר, המשפט "אני יצרתי את זה" אמור להוביל במקרים האלה למסקנה "ולכן זו אחריותי לצאת מכאן".