לפני כמה שבועות התחלתי לקחת תוסף מזון מסוים. בהתחלה הכל היה סבבה, עד שנגמר הבקבוק וקניתי חדש מבית מרקחת אחר. הפעם היה לדבר הזה טעם פשוט מחריד. מרירות, חמיצות ועפיצות שהלשון הופכת כמו נייר זכוכית על החך.
במשך כמה ימים חשדתי שהבקבוק שקיבלתי מקולקל - אבל לא רציתי להפסיק את הרצף של הנטילה עד שאשיג בקבוק חדש - והסתובבתי עם כיווץ בגוף, כאב בטן ותשישות. הרגשתי ממש חולה.
כשהתיעצתי עם הנטורופתית שלי, גיליתי שזה הטעם שאמור להיות לצמח הזה ושאין שום בעיה עם הבקבוק. ואז, הפלא ופלא, כאבי הבטן חלפו והרגשתי בסדר במהלך היום. עדיין, הטעם היה דוחה, הרגשתי שזה עונש שנכפה עלי וסבלתי כל בוקר כששתיתי אותו מכווץ.
לקח לי עוד כמה ימים לשים לב שאני ממש בהתנגדות לעצם זה שזה לא נעים לי. זיהיתי את הסיפור שהיה לי בראש - שהכל “אמור” להיות נעים כל הזמן.
ואז היה לי רגע של תובנה. נזכרתי שאני אדם מספיק חזק כדי להכיל גם את הלא נעים בחיים. נזכרתי בתרגילים שעשיתי בשיעורי הקונג פו, שבהם אני מתבונן על מה שנעים לי ומה שלא נעים לי ופשוט נותן לשניהם להיות. נזכרתי שאין פה שום סכנה וזו רק חוויה חולפת, חלק מהספקטרום הקולינרי של החוויה האנושית. אני לא חייב שהכל יהיה נעים כדי להרגיש טוב! למעשה, רק אם אהיה פתוח גם לדברים הלא נעימים, אוכל לקבל את המתנות של החיים במלואן. הרגשתי גאווה נעימה כזו, על זה שאני לא כפוף ל”נעימים” של החיים. ופתאום, כמו קסם, הטעם עצמו נהיה הרבה יותר נסבל!
אחרי כמה ימים כאלה, קלטתי שבכל פעם אחרי שאני בולע את התוסף, אני מחכך בחוסר שביעות רצון את הלשון בחך ומרגיש ביתר שאת את העפיצות הנוראית ומתבאס עליה… הבנתי שאין טעם להגביר את הסבל בכך שאני מתעסק בו - ואכן כשהפסקתי לחכך את הלשון, כמעט ולא הרגשתי את העפיצות המציקה והחוויה הפכה למשהו נסבל שאני עושה בבוקר, בלי כל הדרמה. וגם, שמתי לב שאני עדיין מעווה את הפנים לפני שאני לוקח את התוסף, והחלטתי לנסות להיות בהכרת תודה לחיזוק שהוא נותן לי, לקחת נשימה ולחייך - ואז הטעם השתפר עוד יותר.
לפיכך, אני מכריז בזאת על תחביב חדש: ציד “לא נעימים” ואכילתם לארוחת בוקר :-)