אני מת על מסאז’ים. וגם סתם מגע חם ואוהב. זו שפת האהבה שלי (לכל אדם יש שפה או דרך שבה הוא מרגיש אהוב ומעניק אהבה). כשאני נתקע בלופ של בהייה/מחשבות/דכדוך, אחד הדברים שמחזירים אותי למציאות ולחיבור זה כששחף מניחה עלי יד חמה ומרגיעה, או מועכת לי את השרירים הנוקשים או לוחצת על העצמות באופן שנותן לי “קונטרה” אוסף וממרכז ואוהב מהעולם. גם כשאני נותן מגע אוהב לעצמי, בעיקר מניח יד על הלב או מעיכה של הכתף או הזרוע, זה מזכיר לי שאפשר להרגע.
כשאני קם בבוקר, אני מוצא את עצמי כמעט תמיד קפוץ-שרירים במיטה, עם גוף נוקשה, בעיקר בעורף, בחזה ובאגן. גם במשך היום אני מוצא את עצמי המון עם גוף מכווץ ולא נינוח. במשך שנים ניסיתי להאבק בזה, חשבתי שזה סימן לא טוב ושאני צריך להיות רפוי. הייתי מנסה להכריח את עצמי להרפות, אבל תוך שניות הגוף תמיד חוזר לעצמו הקפוץ. הצטברו בי תסכול וביקורת עצמית - על הגוף שלי שלא נותן לי מנוח, על הנפש שלי שלא רגועה מספיק, על תחושת הכשלון המתמדת כשאני מנסה להרפות.
הבוקר התעוררתי שוב קפוץ, ופתאום היתה לי תובנה. הגוף שלי לא מנסה ללכת נגדי. הוא עושה בדיוק את מה שהוא צריך. כשהוא מכווץ את השרירים, הוא בעצם נותן מסאז’ לעצמו! אני רק צריך להפסיק להפריע לו! אז שכבתי במיטה במשך כמה דקות ונתתי לכיווץ של השרירים לעשות את פעולתו. דמיינתי ידיים שמועכות אותי בכל המקומות המכווצים. נתתי לתנועות קטנות ספונטניות של הגוף לתרום לפינוק. הרגשתי איך אני מאפשר לגוף שלי לאהוב את עצמו ואותי. במקום ללכת נגד, הלכתי עם, וקיבלתי מתנה.