לפי גישת "האינטליגנציה האורגנית", שהזכרתי בפוסט קודם, מערכת הגוף-נפש שלנו פועלת בגלים, "פעימות", של התרחבות והתכווצות, התקרבות והתרחקות וכו'. הנ"ל תקף בייחוד עבור רגשות - למשל אני יכול להרגיש אהבה גואה כלפי זוגתי, ואז הגל הרגשי יגיע לשיא, ויתחיל לדעוך ואחזור להרגיש "רגיל", או אפילו אלך לכיוון של התרחקות רגשית ממנה שאחריה שוב אחזור להרגיש "רגיל".
הגישה של Organic Intelligence אומרת שהמערכת שלנו מתארגנת וצומחת בצורה מיטיבה כאשר אנחנו נותנים לגלים האלה להשלים את פעולתם באופן מלא.
יש שלוש דרכים בהן אנשים מפריעים באופן לא מודע לגל הרגשי של עצמם (רגש חיובי או שלילי) להשלים את פעולתו:
אינהיביציה מוגזמת - כלומר לא לאפשר לגל בכלל להמריא. למשל, כאשר אדם רק מתחיל לצחוק ומיד עוצר את עצמו.
חוסר אינהיביציה - כאשר הגל הרגשי עובר את סף יכולת ההכלה הנוכחית של אותו הרגש. למשל - כשפרץ של צחוק גדל מדי והופך לצחוק היסטרי ובלתי נשלט.
כשלון בחזרה לרגיעה - כאשר הגל לא מסתיים. למשל, פרצי צחוק ממשיכים להופיע באופן בלתי נשלט.
מאחר שאנחנו רוצים לתמוך בהשלמת הגלים הרגשיים, נוכל לעשות זאת ע"י:
לעודד את הגל הרגשי לקרות, לחוות אותו, לתת לרגש מקום, לא לגדוע אותו באיבו. לשם כך, ניתן לעצמנו את התנאים להרגיש שזה בטוח להביא את הרגש למרחב ולשהות איתו. אם זה מאתגר, זה יכול לקרות בתמיכה של אדם שאנחנו סומכים עליו, למשל חבר איכפתי עם יכולות הכלה רגשית או מטפל רגשי.
לזהות כאשר הרגש מתקרב לסף יכולת ההכלה הנוכחית, או כאשר הוא לא מסתיים מעצמו, ואז להרגיע את המערכת, למשל ע"י "אוריינטציה" (כפי שהסברתי בפוסט הקודם), או מגע מרגיע ומקרקע, או לעבור לדבר או לחשוב על משהו אחר (חיובי) ולתת לגל הרגשי לדעוך מעצמו.
הרעיון הוא שכאשר אנחנו מאמנים את המערכת להשלים גלים כאלה, וגם לחפש את המקומות של הרגיעה, הנעימות, והוויסות, המערכת לומדת עם הזמן להתווסת בעצמה, ולהשלים את הגלים באופן טבעי, וגם סף יכולת ההכלה הרגשית גדל ואנחנו מסוגלים לפגוש עוצמות חדשות של רגש, הנאה וכאב, מבלי לאבד את הצפון.
אם לחזור לשאלה המקורית, כאשר אנחנו חווים גל רגשי חיובי או שלילי (גם ביום יום ולא רק בקליניקה), התחושה יכולה לפעמים להיות שאנחנו מוצפים, ויש לנו נטייה לשבור את החוויה בכל מיני דרכים, או לחלופין להישאב לתוכה ולשקוע ברגש. כדי לאפשר לגל הרגשי לקרות במלואו, אני יכול להיות ב"אוריינטציה", כלומר להגיד לעצמי "הו, קורה בי עכשיו גל רגשי, אני אנשום ואאפשר לו לקרות, ואשאר נוכח ובתשומת לב. לאילו דברים נעימים או מעניינים או משמעותיים אני שם לב כרגע, בתוכי וסביבי?".
ההוויה הרצויה היא של סקרנות ואפשור של הדברים, במקום פעולה, הימנעות או היאחזות. ה"אוריינטציה" היא כלי שמרגיע את המערכת, כמו חיה ביער ששומעת רחש, ועוצרת להתבונן בסביבה כדי להבין האם יש איום או שהכל בסדר, והיא יכולה לחזור למצב מווסת ורגוע.